בשנים האחרונות חל שינוי מסוים באופיין של פגישות הייעוץ המתקיימות במרפאתי. בעבר נהגו מטופלות רבות להגיע לייעוץ הקוסמטי בלוויית בן הזוג, אך לאחרונה הבחנתי כי מספרן של הנשים המלוות בבן הזוג בפגישת הייעוץ הראשונה הולך ומתמעט. האם יש למגמה זו הסבר? האם חשיבותם של בני הזוג בתהליך קבלת ההחלטות בעניין זה נחלשה?
כשאני מברר עם נשות הצוות במרפאתי אם שמו לב לתופעה, הן מהנהנות בראשן ומסבירות: "פרופסור, אין זה מעניינו של הבעל. גם לבחירת צבע במספרה או לקניית בגד הוא אינו מוזמן".
״ובכל זאת״, אני מתעקש, "ניתוח זה לא שמלה ולא תספורת…"
"תתפלא! בוטוקס, תספורת וחומרי מילוי זה אותו דבר", הן עונות.
אז אין חולק על העובדה שיותר ויותר נשים באות לפגישת הייעוץ הראשונה עימי לבדן. ואם לא לבדן – מלוות בבת משפחה או בחברה טובה. בן הזוג מוזמן, אם בכלל, רק לפגישה השנייה, זו שלפני ניתוח. בדרך כלל הצגת הבעל נעשית בדרך שגרתית: "דוקטור, זה בעלי. הוא ביקש לבוא כדי לומר לך שלא תנתח אותי. אני מרגישה שהוא לא מפרגן לי; הוא, לטענתו, דואג לי". לפעמים הנוסח הוא "בעלי מתנגד נחרצות להוצאה הכספית ואינו מבין לשם מה אני זקוקה לניתוח. לדבריו, אני מספיק יפה גם כך. אבל תראה איך הוא מסתכל על בחורות צעירות, אתה מוכן בבקשה להסביר לו?"
לפעמים, כשכוונתו של הבעל טובה, הוא שואל מהם הסיכונים בניתוח, מהו משך ההחלמה וכו'. "רואה, פרופסור?", אומרת האישה – מי ברצינות ומי באירוניה, "כל מה שמעניין אותו זה מתי אוכל לשוב לטפל בו". כשהבעל נדרש לעניין העלות של הניתוח, מיד מזכירים לו את אופני השטח ועוד.
גם גורלם של הבעלים המפרגנים לא שפר עליהם. בעל שדוחף את אשתו לניתוח או חלילה שואל: "בנוסף לבטן – אולי אפשר שנרים כבר את השדיים באותה הזדמנות?", מוטב לו לבחור בזכות השתיקה.
בדרך כלל אני מצליח לא להתערב בשיחות אלה. אני עונה בנימוס על השאלות המקצועיות ומאושר לראות שהכל אצל כולם אותו דבר. אבל אני תמיד טורח להסביר לבני הזוג שמדובר במשימה זוגית, שכן הרצון להיראות טוב יותר אינו פוגם בזוגיות אלא להפך. תחושת הסיפוק וההרגשה הטובה המושגות עם השיפור במראה גופנו תורמות לזוגיות ולא מזיקות לה.
ניתוח הוא תהליך מפחיד, מלווה בכאב ובאי־נוחות, הכולל התאוששות והחלמה. התייחסות לתהליך כאל משימה זוגית, ומתן תמיכה ופרגון יכולים לסייע מאוד. גם אם ההחלטה על הניתוח הייתה של האישה בלבד, הבעלים מתבקשים להתייצב לצידנו (מטופלות ומנתחים) ולסייע ככל האפשר.
באופן לא מפתיע הנשים הן דווקא תומכות מעט יותר נלהבות בניתוחים של בני הזוג. רובם המכריע של הגברים נותחו בעקבות נשותיהם, לאחר שראו שתהליך הריפוי וההחלמה אינו נורא כל כך. אף פעם לא נתקלתי באישה הטוענת שבעלה מוצא חן בעיניה גם ללא ניתוח או שהוא מעוניין למצוא לו חתיכות, כפי שמעירים לפעמים הגברים. הנשים המתלוות לבני זוגן במרפאתי כמעט תמיד מעודדות, מפרגנות ובוודאי רגועות ואמיצות יותר מבני "המין החזק". •
